חינוך ככלי לשימור חברתי 

אור דר

פוליטיקאים ואנשי ציבור מרבים לדבר בזכות החינוך כמקדם שוויון חברתי ומקטין פערים חברתיים וכלכליים. אבל האם מערכת החינוך בישראל באמת מהווה גורם שתורם לצמצום הפערים, או שמא ההיפך הוא הנכון, כלומר מערכת החינוך היא כלי של שימור חברתי?

תולדות מערכת החינוך בישראל מצביעות יותר על האפשרות השנייה. כל עיון לא משוחד בתולדות החינוך בישראל יגיע למסקנה שבניגוד לטענות הרשמיות, מערכת החינוך היא לא "אי" אוטונומי, משוחרר מכל לחצים פוליטיים וכלכליים, והיא מהווה כלי חשוב ביותר (ואולי אף הכלי החשוב ביותר) לשימור המבנה החברתי-מעמדי. כל מנגנוני ההערכה למיניהם כמו הבגרות והפסיכומטרי מטרתם היא לא להקנות ידע והשכלה, כי אם לסמן בחותמת כי הפרט המסומן הוא כשר בעיני השליטים להמשך לימודים גבוהים.

טירוף ההסללה

עם קום המדינה השתלטה מפא"י על כלל מערכת החינוך בארץ,על חינוך העולים מארצות המזרח ועל החינוך הערבי.

למרות דיבורים יפים על שוויון ואינטגרציה, בפועל הונהגה הפרדה עדתית-מעמדית חמורה. בשנים הראשונות מטרתה הייתה לשמש ככלי עזר בפרולטריזציה (כלומר הפיכת העולים לפועלים) של העולים מארצות המזרח (התהליך לווה כמובן בצעדים בתחומים אחרים, אבל זה כבר סיפור אחר). לאחר שהפרולטריזציה הושגה, המבנה של מערכת החינוך תרם לייצור מחדש של המבנה המעמדי, כלומר- להבטיח שהפועלים יישארו פועלים והאדונים יישארו אדונים.

מתחילת שנות החמישים הופנו ילדי העולים מארצות המזרח לבתי ספר נפרדים,או, אם למדו בבתי ספר מעורבים, לכיתות נפרדות. לפי הסטטיסטיקן הממשלתי, ב-1952 86% מילדי העולים למדו במסגרות נפרדות. בנוסף, בבתי הספר האמורים היה מחסור חמור בכיתות ומורים בעלי הכשרה מתאימה. רבים מהמורים הגיעו לבתי הספר עם דעות קדומות בנוגע לילדים המזרחיים.

עליזה לבנברג, שהייתה מורה בקריית שמונה בתחילת שנות ה-60, מתארת בספרה "פרקי קריית שמונה" את יחסם של מורים רבים לתלמידים המזרחיים- את הזלזול וחוסר האמונה ביכולתם של התלמידים שנתפסו בעיניהם כנחותים ופרימיטיביים.

מחקר של הסוציולוג ארנולד לואיס על בית ספר בשכונה מזרחית מצא מורות היודעות כבר בכיתה ב' כי מרבית תלמידיהן נועדו להיכשל לפני התיכון. חשוב לציין כי מחקרים הראו כי לאמונה של המורים בתלמידים יש תפקיד חשוב בהצלחה שלהם, גם אם המורים לא מביעים את אמונותיהם בפני התלמידים. הציפיות נוטות להגשים את עצמן.

לכן לא פלא כי ההישגים היו בהתאם- פערים של שנתיים-שלוש בין תלמידים ותיקים לעולים,אחוזי נשירה גבוהים וייצוג מצומצם בתיכונים ובאוניברסיטה.

ב-1957 הונהג מבחן הסקר, שנועד לקבוע מי יזכה לתמיכת המדינה בלימודי התיכון. באותה שנה עברו את המבחן 81% מהאשכנזים ורק 46% מהמזרחיים. באותה שנה 82% מתלמידי התיכון היו אשכנזים, 92% מתלמידי י"ב וכן קרוב ל-95% מתלמידי האוניברסיטאות.

בשנות השישים התקבלו שורה של החלטות שהנציחו את ההפרדה,למרות דיבורים על אינטגרציה ושוויון. ההחלטות שהתקבלו הן- הקמת בתי ספר מקצועיים בקנה מידה רחב, הקמת חטיבות הביניים והסללה בתוך החטיבות.

המדיניות החדשה השאירה את ההפרדה בין מזרחיים לאשכנזים,שכבר הייתה קיימת, והוסיפה לה הסבר מדעי לכאורה (לאור ההצלחה הפחותה של הילדים המזרחיים, התפתחה אידיאולוגיה שלמה בפוליטיקה ובאקדמיה לפיה חוסר ההצלחה הוא תוצאה של "פיגור תרבותי","התפתחות קוגניטיבית לקויה","פרימיטיביות" וכו'. לכן הם מצריכים טיפול שונה. מעתה הוגדרו הילדים המזרחיים "טעוני טיפוח", בשביל להצדיק את הטיפול השונה.בשנת 1977, 41% מילדי היסודי ו-37% מתלמידי חטיבות הביניים הוגדרו כ"טעוני טיפוח").

ב-1970 כ-40% מתלמידי התיכון למדו במסלול המקצועי, מהשיעורים הגבוהים בעולם, רובם המכריע כמובן מזרחיים. ב-1969, רק 167 בוגרי בתי ספר מקצועיים קיבלו תעודת בגרות. החינוך המקצועי הוא מסלול שכמעט שאין דרך יציאה ממנו, והוא כמעט תמיד מסתיים ללא תעודת בגרות וללא יכולת להמשיך ללימודים גבוהים. באותם שנים רוב מוחלט של מסיימי התיכון ותלמידי האוניברסיטה היו אשכנזים ממעמד בינוני-גבוה. כלומר מערכת החינוך סייעה בשימור ושיכפול המבנה המעמדי (חשוב לזכור שלא כל האשכנזים הם בעלי הון ואליטות. רוב האשכנזים הם בעצמם חלק ממעמד העובדים).

מדיניות החינוך המקצועי תאמה את תוכנית הפיתוח הכלכלי והתיעוש של אותה תקופה. כלומר, בשביל לספק את הצורך בפועלים מיומנים, הוקמו בתי ספר מקצועיים לאוכלוסיה שיועדה למלא לאחר מכן את המפעלים, קרי- לילדי המזרחים. הילדים של המעמדות היותר גבוהים כמובן למדו במסלול העיוני שהכשיר את האליטה. הערבים, שלהם נועד התפקיד הנחות ביותר בשוק העבודה, זכו גם לחינוך הגרוע ביותר. רובם עבדו ועובדים במקצועות שלא דורשים הכשרה גבוהה ולכן למדינה לא הייתה סיבה דוחקת להשקיע בחינוכם. כמובן שמתן סיכוי שווה ללמוד,להתקדם ולהתפתח זו לא סיבה אמיתית במערכת השיקולים הצינית של המעמדות השליטים.

הנהגת חטיבות הביניים היוותה נדבך נוסף במדיניות ההפרדה, למרות ההצהרות בדבר אינטגרציה. בפועל, מכיוון שתלמידים מזרחיים קיבלו חינוך גרוע בבתי הספר היסודיים, לרוב נוצרו כיתות נפרדות בחטיבה למזרחים ואשכנזים במסגרת ההסללה וההפרדה נשמרה. החטיבה למעשה סייעה להסללה מוקדמת יותר- בכיתה ז' במקום בכיתה ט'.

בעקבות הקמת חטיבות הביניים, תלמידים "חלשים" רבים הופנו לחינוך מיוחד. בשנות השמונים היו 60,000 כאלו, רובם ילדים עם יכולת לימודים רגילה שהופנו לחינוך מיוחד עקב בעיות התנהגות או למעשה חוסר התאמה לפרופיל הקלאסי של תלמיד תיכון.

הסיבות המוצהרות לצעדים אלו היו הצורך באינטגרציה ומתן יותר הזדמנויות חינוכיות. אבל עושה רושם שהסיבה האמיתית היא ארצית יותר- הגידול במספר הלומדים בתיכון, בהם מזרחיים ובני עניים רבים הביא באופן "טבעי" בתוך חברה מעמדית (והדבר הוא טבעי ללא מרכאות רק בתוך חברה מעמדית שנשלטת ע"י מעמדות שליטים,האינטרסים וההיגיון שלהם) לצורך למיין ולהסליל אותם בשביל לשמור על המבנה המעמדי. אחרי שלב הפרולטריזציה (שבחינוך נעשה ע"י הקמת מסלולים נפרדים למזרחיים מייד עם קום המדינה) צריך תמיד להגיע שלב הייצור מחדש של הפרולטריון, וזה נעשה ע"י הקמת בתי ספר מקצועיים וחטיבות הביניים.

באמצע שנות השבעים חלה עלייה בזכאים לבגרות, בין היתר בעקבות הגידול במעמד הבינוני. כעת הדרך הייתה פתוחה (לפחות למראית עין) לרבים ללמוד באוניברסיטה. כנראה שאפשרות של חינוך אקדמי המוני הדירה שינה מעיני השליטים, שחיש מהר מצאו אמצעי סינון חדש- הבחינות הפסיכומטריות (והעלאת הדרישות מתעודת הבגרות), שבגלל הטייתן התרבותית יש בהן פער לטובת אשכנזים-מעמד ביניים (כפי שמראים נתוני הלמ"ס- פער של 100 נקודות בין יהודים וערבים,פער זהה בין נבחנים מישובים עשירים וישובים עניים).

יוצא אם כן כי הסיבות לחוסר ההצלחה של מזרחיים וערבים במערכת החינוך בישראל לא נובעות מהבדלים ב"יכולת ההפשטה" ו"במרחק מהרי האטלס", כי אם מסיבות שחוזרות בכל העולם- הצורך של המעמדות השליטים בשימור המבנה החברתי (שלמה סבירסקי בספרו "חינוך בישראל- מחוז המסלולים הנפרדים" מביא דוגמא מעניינת לפיה הישגיהם החינוכיים של מרוקאים שהיגרו לצרפת ופלסטינים שגורשו לירדן גבוהים בהרבה מאלו של קרוביהם בישראל). פשוט בישראל, מסיבות היסטוריות מיוחדות, יש קשר שהולך ומיטשטש בין מוצא אתני-דתי ובין מעמד. מערכת החינוך היא כלי של שימור חברתי בכל העולם, וישראל לא יוצאת דופן. שום סיסמאות בדבר "אור לגויים" או "ישראל היא מקרה מיוחד" לא יכולות להסתיר אמת פשוטה זו. חשוב גם להבין כי תהליך קליטת המזרחיים לא היה "טעות", הוא היה תהליך מכוון ומתוכנן שנועד לשרת את האינטרסים של השלטון. לראייה, גם היום לא הפיקו לקחים מה"טעות" והעלייה האתיופית נקלטת גם היא בצורה שגורמת לפרולטריזציה- הפניית ילדי העולים לחינוך מקצועי ופנימיות.

כמעט כל הילדים נולדים עם היכולת להצליח בלימודים. השאלה מי יצטיין ומי לא תלויה בחלוקת תגמולים ועונשים ע"י המורה בשנים הראשונות ללימודים. מי שמקבל תגמולים חיוביים משקיע יותר והופך ליותר "חכם", ומי שמקבל עונשים משקיע פחות והופך ל"טיפש". בגלל תנאי הסביבה שלהם, חינוך בבית ומודעות של ההורים ילדים ממעמד בינוני-גבוה מגיעים לבית הספר יותר מוכנים ולכן זוכים יותר לתגמולים חיוביים והופכים ליותר "חכמים". הסיבה שבתי הספר לא עושים דבר בשביל לערער את התהליך היא שהוא מקל עליהם בביצוע תפקידם- ייצור מחדש של המבנה המעמדי (ג'פרי בלום, "מיתוס ה-IQ").

ומה המצב היום?

אבל היום,שנות האלפיים,אינטרנט,קידמה,דמוקרטיה. המצב בטוח שונה אחרי נפילת מפא"י. המצב אומנם השתנה, אך בהתאם לצרכיהם של בעלי ההון. מערכת ההפרדה והשימור העדתית-דתית-מעמדית נשמרת בקפידה, אך מאמצע שנות ה-80 היא מיושמת יותר ויותר באופן פרטי ומגובה ע"י קיצוצים חוזרים ונשנים בהוצאות הממשלה על חינוך,הגדלת השתתפות ההורים בהוצאות החינוך ופריחת בתי הספר הפרטיים.

אחרי שמסלקים את הסיסמאות ומסתכלים בנתונים, מתגלה האמת המחרידה.

בשנת 2007, 46.3% מבני ה-17 בישראל היו זכאים לתעודת בגרות. 13% מתעודות הבגרות לא עמדו בסף הקבלה לאוניברסיטאות, כלומר רק 40% מבני ה-17 סומנו בחותמת המאפשרת המשך לימודים גבוהים (ובדיוק בשביל זה קיימת תעודת הבגרות- לא בשביל ללמד, כי אם בשביל לסמן).

אבל התפלגותם באוכלוסיה היא לא אחידה. קיים קשר ברור בין שיעור מסיימי הבגרות בישוב לבין השכר הממוצע בו. לא פלא אם כן כי שמונה שנים לאחר שסיימו את התיכון, רק 30% ממסיימי מחזור 1998 התחילו בלימודים גבוהים (אוניברסיטה או מכללה), פחות משליש! גם ההתפלגות בקרבם היא לא שווה כלל וכלל- 27.7% מהמזרחים של מחזור 1998 המשיכו ללימודים גבוהים, לעומת 36.6% מהאשכנזים. 38.7% מבוגרי הנתיב העיוני לעומת 14.5% מבוגרי הנתיב המקצועי. 10.3% מהגרים בישובים מאשכולות 1-2 (האשכולות הנמוכים לפי הדרוג של הלמ"ס), לעומת 56% מהגרים בישובים מאשכולות 9-10. קשה לחזור ולטעון לאור הנתונים האלו כי החינוך המקצועי מקדם שוויון, וברור כי הטוענים כך או שלא יודעים על מה הם מדברים, או שהם משקרים ביודעין.

אולי נתנחם במימון ממשלתי גבוה לחינוך. אבל בשנים האחרונות נהיה יותר ויותר קשה להתנחם בכך, מהסיבה הפשוטה שזה לא המצב. גל ההפרטות הברברי לא פסח על מערכת החינוך, וכיום חלק הולך וגדל מההוצאה הלאומית על חינוך הוא פרטי. בין 1986 לבין 2001 גדלה ההוצאה הממוצעת של משק בית על תצרוכת ב-11%, בעוד הוצאתו על חינוך גדלה ב-78%. בשנת 1998 18% מההוצאה הלאומית על חינוך הייתה פרטית. מאז סביר להניח כי המצב הוחמר, כי מאז 2002 קיצצה הממשלה 16 פעמים בתקציב החינוך בהיקף של 3.5 מיליארד ש"ח.

משרד האוצר, בניסיונותיו החוזרים ונשנים לסמא את עיני הציבור בשביל  לזכות בהסכמה למלחמה שהוא מנהל בעובדים ובעניים, טוען כי ההוצאה על חינוך בישראל היא מהגבוהות בעולם. אבל הנתון מעוות מכיוון שבישראל אחוז גבוה של ילדים מתוך האוכלוסייה. כשבודקים את ההוצאה על חינוך לילד מיקומה של ישראל כבר אינו כה גבוה. בנוסף, מאז 1996 ההוצאה על תלמיד יורדת בעקביות. מיותר לציין כי כשהמדינה מקצצת בתקציבי החינוך וגדלה ההוצאה הפרטית על החינוך מחריף אי-השוויון, שהרי באופן טבעי העניים יכולים לשלם פחות.

גם כיום, אם כן, לאחר 6 עשורים של "אינטגרציה","טיפוח" ו"שוויון" עדיין קיימים הבדלים גדולים ומשמעותיים בהישגים החינוכיים בין אשכנזים ומזרחיים, יהודים וערבים ובעיקר- עשירים ועניים (גם בקרב האוכלוסייה הערבית, ההצלחה הגבוהה ביותר היא של הנוצרים העשירים יותר). מספיק לדעת מאיזה יישוב אדם מגיע ומאיזה עשירון הוא בשביל לדעת מה הסיכוי שלו לסיים עם תעודת בגרות וללמוד באוניברסיטה.

ישפוט הקורא בעצמו- או שאכן יש ניסיון כנה להפוך את מערכת החינוך לכלי של קידום שוויון, אבל "המנהיגים" הם פשוט לא יוצלחים (שלא לומר מטומטמים) שהכול הולך להם הפוך, או שהכול בעצם מתנהל על פי התוכנית- מערכת החינוך מתפקדת היטב כמכשיר שימור מעמדי, אבל בשביל להרגיע את העם התפתחה אידיאולוגיה של שוויון (אידיאולוגיה במובן של שקר שנועד להסוות את המציאות. כמובן שמפיצי השקר מאמינים בו בלב שלם. אין להטיל ספק בכך שרונית תירוש למשל מאמינה שפעולותיה במשרד החינוך קידמו שוויון. עצם האמונה בשקרים האלו מאפשרת לפוליטיקאים ולפקידים בשירות ההון לבצע את תפקידם בהתלהבות, תוך אמונה שבשירות שהם נותנים לשליטים הם למעשה מממשים את האינטרסים של העם).

השינויים החשובים במערכת החינוך לאורך 60 השנים האחרונות דווקא תרמו לתפקידה המשמר של מערכת החינוך מתוך ידיעה ברורה ומכוונת של המשנים לתוצאות מעשיהם. גם הניסיונות לרפורמה (או שמא יש לומר קונטר-רפורמה?) מהשנים האחרונות (דו"ח דוברת ושוחט) מטרתן הברורה היא לקצץ בתקציבי ומעורבות הממשלה וחיזוק החינוך הפרטי.

לאור העובדות האלו סביר שדווקא האופציה השנייה היא הנכונה- מערכת החינוך היא כלי בידי המעמדות השליטים לשימור חברתי ולשינוי בהתאם לצרכים שלהם. עד היום היו אזרחי ישראל כלי משחק של פוליטיקאים  שניהלו את מערכת החינוך בציניות מחרידה בהתאם לצרכים שלהם ושל בעלי ההון.

שליטה של בעלי הון

הקשר הזה הוא לא ערטילאי והוא לא תוצאה של תיאוריית קונספירציה הזויה. די להזכיר את טוריו התכופים בעיתונות של התעשיין סטף ורטהיימר בזכות החינוך המקצועי, או ששלמה דוברת (ההוא מועדת דוברת) הוא איש עסקים, וכך גם שאר חברי הועדה שלא מגיעים מתחום החינוך. אבל כמובן לא נסתפק בכך:

לאחרונה פורסם ב"הארץ" (24.1.10) כי: "משרד החינוך והתאחדות התעשיינים מגבשים תוכנית חדשה, שבמסגרתה מפעלים יאמצו בתי ספר תיכוניים ותלמידי הכיתות הגבוהות יעבדו במפעלים יום בשבוע, במהלך שנת הלימודים. לפי התוכנית, במקביל לבחינות הבגרות, התלמידים יקבלו בסיום לימודיהם תעודת טכנאי. פיילוט ראשון של התוכנית מתוכנן להיות חיבור תיכון "ברנקו וייס" בבית שמש עם מפעל "מנועי בית שמש" (בהחזקת מיודענו נוחי דנקנר. זה אותו דנקנר ששר האוצר שטייניץ עלה לרגל למשרדיו לפני שבועות ספורים. א.ד). לדברי גורמים שונים, ההחלטה העקרונית בזכות הפרויקט כבר התקבלה, וכעת נבדקות שאלות כמו ביטוח התלמידים ואם יקבלו שכר בעד עבודתם".

לא מקרי שהפיילוט נערך בבית שמש, אחת הערים העניות בארץ. למעשה מדובר בפרוייקט שיוודא שמפעל "מנועי בית שמש" יזכה בהספקה שוטפת של עובדים, המשך בזוי למדיניות החינוך המקצועי שנכשלה מבחינת ההזדמנויות שהיא נותנת ללומדים בה, אבל כנראה לא נכשלה מבחינת המטרות האמיתיות שלה- שירות בעלי ההון.

גם המדיניות כלפי המגזר הערבי לא חפה משיקוליהם של בעלי ההון ופוליטיקאים. כפי שפורסם ב"דהמרקר" ב-16.1.10, "דב לאוטמן יעמוד בראש ארבעה צוותים לקידום שילוב המגזר הערבי במשק. על הצוותים הוחלט במפגש שערכו בכירים במשק עם ראש הממשלה… במפגש השתתפו אבישי ברוורמן, השר לענייני מיעוטים, אייל גבאי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, סייף איימן, המנהל את הרשות לפיתוח כלכלי בישיבה וכן אנשי העסקים דב לאוטמן,אלי הורוביץ, עידן עופר, עפרה שטראוס, יאיר המבורגר, מיכאל פדרמן, אלי יונס, אירית איזקסון, שרגא ברוש, משה גאון, אורני פטרושקה ואורי דורי. את אנשי העסקים הערבים ייצגו אחמד עפיפי, טארק עוואד, קאיד אבו- עיאש, סאמר נח'לה, מוחמד עבד- אל לטיף, עימאד תלחמי, עפיף טנוס ורוז'ט חינאווי".

כלומר, במפגש שאמור לדון בשילוב הערבים במשק, השתתפו רק אנשי עסקים.

פינת החידה לילד- את האינטרסים של מי ייצגו הצוותים הללו?

לב גרינברג בספרו "ההסתדרות מעל הכל" טוען כי הממשל הצבאי על ערביי ישראל נועד למעשה לשלוט בתנועת העובדים הערבים. התעסוקה המלאה של העובדים היהודים כתוצאה מהתיעוש של תחילת שנות ה-60 (שהוביל גם לפריחת בתי הספר המקצועיים) ערערה על השליטה של מפא"י בהסדרות. בשביל למנוע את איבוד השליטה מפא"י השתמשה בעובדים הערבים כמשקל נגד לעובדים היהודים, ולכן המשטר הצבאי רוקן מתוכן עד לביטולו ב-1966. המיתון של אותה שנה, אגב, היה מיתון שהממשלה יזמה בשביל להשתלט על "התפרעות" העובדים.

כל תולדות המדינה משובצות בדוגמאות רבות נוספות המראות כי פעולות הנמכרות לציבור כ"צורך בטחוני", "צעד הכרחי", הם בעצם צעדים הכרחיים של המעמדות השליטים ותגובות שלהם ולמען האינטרסים שלהם בהמשך השליטה הכלכלית, הפוליטית והתרבותית שלהם.

כמו כל המעמדות השליטים לפניהם בהיסטוריה, הם מזהים את האינטרסים שלהם עם האינטרסים של החברה כולה, והזיהוי הזה קריטי ליכולת שלהם לגייס אנשים למטרות שלהם, גיוס שבו אנשים הרבה פעמים נלחמים נגד האינטרסים שלהם עצמם.

המקרה של "קדמה"

כפי שראינו, לאורך כל שנות קיומה של המדינה המעמדות השליטים השתמשו במערכת החינוך לצורכיהם, אם לצורכי שכפול המבנה המעמדי, אם לצורכי התאמה לשינויים בשוק העבודה(היו אלו צרכי התעשייה וצה"ל שהעלו בשנות השישים את הדרישה להכשרה מקצועית. חוקר החינוך ראובן כהנא מצא קשר חיובי בין צמיחה וגידול בחינוך המקצועי). מערכת החינוך היא לא א-פוליטית, נהפוך הוא. כל ניסיון לשנות את מערכת החינוך צריך להביא זאת בחשבון. ניסיונות כאלו מנוגדים לאינטרסים של המעמדות השליטים ולכן מדוכאים בדרכים שונות וזוכים ליחס מזלזל ולדחייה מצד השליטים, כפי שיכול להעיד המקרה של בית-הספר "קדמה":

מדובר בשלושה בתי ספר שהוקמו בתחילת שנות ה-90 (בת"א-בשכונת התקווה,ירושלים-בקטמון ובקריית-מלאכי) שמטרתם לאפשר חינוך עיוני ברמה גבוהה לילדי השכונות הנ"ל, תוך הדגשת התרבות המזרחית,חינוך פוליטי,מעורבות של ההורים ויחס אישי לתלמידים (כיתות קטנות,מחנכת לכל כמה תלמידים וכו').

בתי הספר "יובשו" ע"י המדינה עד לסגירת שניים מהם. כיום פועל רק בית הספר בקטמון, לאחר שנאלץ לוותר על חלק מעקרונותיו בשביל לקבל תקציבים מהמדינה.

מעניין לציין כי כשרון חולדאי נבחר לראשות עריית ת"א ב-1999 וניצח על סגירת "קדמה" בשכונת התקווה, הוא הגיע לפגישה עם ההורים בשביל להסביר להם את החלטתו. לפגישה הוא הגיע מלווה בקצין ביטחון (לא פחות ולא יותר). חולדאי הוכיח אותם באותות ומופתים שאצלו "הורים לא יסתובבו ויחליטו בבית-הספר", "לא טוב לכם לכו מפה". כשההורים ההמומים הגיבו, גיבורנו העשוי ללא חת הצהיר כי "אתם יכולים לצעוק ולהתפרע כמה שאתם רוצים, הרי זוהי התרבות שלכם".

מעורבות הורים היא לא מחזה נדיר בבתי הספר של צפון ת"א ובבתי ספר דמוקרטיים הפועלים בעיר. מה אם כן עורר את חמתו של איש החינוך רב הפעלים חולדאי? אולי דאגתו "ליכולת ההפשטה" של הילידים. אולי אינסטינקט מעמדי בריא של נציג המעמדות השליטים.

ספוג של מחאה

אז איך אפשר לשנות את המצב? ברור כי הצלחה אישית בלימודים היא לא הפתרון, גם כשהיא נעשית בקנה מידה גדול, כלומר שרבים מתוך העניים מצליחים בלימודים. כפי שראינו במקרים כאלו השליטים מוצאים דרכים חדשות להסליל ולסמן בשביל להבטיח שהחינוך ימשיך להיות פריבילגיה של מיעוט, כפי שניתן ללמוד מהדוגמאות של הפסיכומטרי ושל החינוך המקצועי. חשוב לזכור גם כי מוביליות חברתית ברמה מסוימת מהווה כלי חשוב של הפרד ומשול ובכך משרתת שירות חשוב את המעמדות השליטים. המוביליות יוצרת  "אריסטוקרטיה" של עובדים. המצליחים מתנשאים ("בכיינים"), מי שלא מצליח כועס על המצליחים ("משתכנזים").

ניסיונות לבנות מערכת חינוך עצמאית ושונה ששמה לה כמטרה אמיתית וכנה שינוי חברתי לטובת רוב באי מערכת החינוך תיתקל בהתנגדות חריפה של השליטים, כמו שהוכיח המקרה של "קדמה". אם התארגנות כזאת לא תגובה בתנועה חברתית חזקה סופה להימחק ע"י השליטים.

לעומת "קדמה", מוסדות החינוך של ש"ס זוכים לתקצוב נדיב כי הם לא מאיימים על השלטון, להיפך,ש"ס מתפקדת כספוג של מחאה חברתית ובכך היא משרתת שירות חשוב את השליטים ולכן היא ישבה כמעט בכל הממשלות בעשורים האחרונים ונתפסת כשותפה קואליציונית לגיטימית. מפלגה שהייתה באמת מייצגת את העובדים והעניים לא הייתה יכולה לשבת בשום ממשלה שש"ס ישבה בה, כי ממשלות אלו נלחמו בעניים.

הסתמכות על המפלגות בכנסת סופה גם לכישלון. הרי אלו אותן מפלגות שתמכו ותומכות בכל הפורענויות שהונחתו על המעמדות העובדים בישראל (להוציא את חד"ש ומק"י). אלו מפלגות שמייצגות את המעמדות השליטים בלהט ובמרץ או משמשות כלי בידי השליטים (כמו ש"ס).

האינטרס של השליטים כפי שראינו הוא בשימור, ולכן גם המפלגות שלהם יתמכו בכך. השימור לא תלוי במפלגה כזאת או אחרת, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהמבנה החברתי, כל עוד החברה נשלטת ע"י האינטרסים של בעלי ההון. לא רק מפא"י, אלא גם הליכוד, העבודה, ש"ס, מרצ, האיחוד הלאומי וקדימה, כולן שותפות מלאות בשעבוד החינוך לצרכים של קומץ איילי-הון.

אז מה עושים?

אם נסכים לקביעה כי החינוך הוא משמר ופריביגילטורי, הרי העובדה שלא היו עד כה התארגנויות עממיות גדולות לשינוי מערכת החינוך מצביעה על כך שכל השינויים עד כה נבעו מהצרכים של המעמדות השליטים. שינויים שלא לרוחם של השליטים גוררים צורות חדשות של מיון וסינון בשביל להבטיח שהחינוך ישמר פריבילגיה של מיעוט. גם כשמתרחב מעגל החינוך, המעמדות היותר גבוהים מוצאים דרכים אחרות לסמן את עצמם בשביל להבטיח קבלה למשרות טובות יותר וכו'.

בשנים האחרונות התנהלו מאבקים חשובים של ארגוני המורים במאבק ברפורמות של האוצר. זכורה במיוחד השביתה הארוכה של 2007. מאבק המורים הביא אומנם לדחיית הרפורמה, אבל הממשלה לא ויתרה עליה ועדיין מנסה להעבירה, אבל בלית ברירה היא נאלצת להסתפק ב"שיטת הסלאמי". כל עוד כל קבוצה מציגה את תביעותיה בפני הממשלה במנותק ובנפרד מהקבוצות האחרות, ודרישותיה מצטמצמים לתחומיה בלבד, קל לממשלה להיפטר מה"מטרד". מאבק אפקטיבי של המורים לשינוי פני החינוך בישראל חייב להשתלב במאבק כולל של הסטודנטים והמרצים, וכמובן במאבקי עובדים.

בשביתה הגדולה, ארגון המורים נדחף לכיוון כזה, בזכות ההתארגנויות של ועדי מורים בשטח, ובהפגנת ה-100 אלף, רן ארז (יו"ר ארגון המורים העל יסודיים) אפילו דיבר על מאבק למען "מדינת רווחה". אבל הנהגת ההסתדרות הכללית והנהגת הסתדרות המורים הצליחו לבודד אותו, והנהגת ארגון המורים בראשות רן ארז החליטה להימנע מעימות רדיקאלי יותר עם הרשויות.

בשביתת הסטודנטים של 1998, היה מאבק רחב ומשמעותי שהצליח להוריד את שכר הלימוד. מאבק זה היה אחד מהגורמים המרכזיים לפתיחת המכללות הציבוריות וכן גם לעלייה במספר הסטודנטים. גם בשביתת המרצים האחרונה סטודנטים רבים קראו לשינויים רדיקליים במבנה ההשכלה הגבוהה.

הדוגמאות האלו מראות כי חלקים גדולים בציבור ערים לכך שהמבנה הנוכחי של מערכת החינוך לא משרת אותם, וכי יש צורך בהתארגנויות רחבות לשינוי המצב. התארגנויות כאלו הן צורך דחוף. המעמדות השליטים לא שוקטים על השמרים ומתכננים מתקפות נוספות על מערכת החינוך, כפי שמעידות המזימות של הממשלות בעשור האחרון להרחיב את הפרטת החינוך ותוכניות שוחט,דוברת ושות'.